מכלוף נ' המרכז הקהילתי בנתיבות ע"ש וולפסון בע"מ

פסק דין

תביעה כספית על סך של 28,228 ₪ בסדר דין מהיר, שהוגשה ביום 14/4/08 ותוקנה ביום 6/9/10. התביעה היא על נזק מיוחד ונזק כללי שנגרם לתובעים מביטול יום מכירה אצל הנתבע. הנזקים הם שווי פדיון צפוי בסך של 7,625 ₪; עלות פרסום מראש של יום המכירה בסך של 603 ₪; עגמת נפש ופגיעה בשם טוב של התובעים בסך של 20,000 ₪.

התובעת מס' 2 התקשרה עם הנתבע בעסקה שאפשרה לה כנגד תשלום דמי שכירות בסך של 500 ₪ למכור מוצרי טקסטיל בשטח הלובי של המתנ"ס ביום 14/10/07. על פי ההסכם שנחתם הזכות לבצע מכירה נקבע להיות משעה 08:00 ועד שעה 19:00. הצדדים אינם חולקים כי הסכום של 500 ₪ לא שולם. גם אין מחלוקת כי התובעת מס' 2 הגיעה למקום והסחורה נפרקה וסודרה בדוכנים בסמוך לשעה 08:30. אולם יום המכירה המלא לא אופשר על פי החלטת הנתבע ועל כך אין מחלוקת.

הצדדים חלוקים על משך הזמן שהתובעת מס' 2 ביצעה את המכירה בלובי של המתנ"ס וכן הסיבה להפסקה של המכירה על ידי הנתבע.

לגבי הסיבה להפסקת יום המכירה - ההסבר של עדי הנתבע הוא שהם הפסיקו את יום המכירה לבקשת ראש העיר, בגלל הכרזת מצב חירום בטחוני שחייב את פינוי המתנ"ס לצורך פעילות ביטחונית. התובעים סבורים כי הסיבות הן כלכליות של ראש העיר. אף צד לא העיד עדים שידעו את הנתונים מכלי ראשון שכן עדי הנתבע העידו שראש העיר נתן להם את ההוראה והם חיו מפיו. האפשרות החלופית של מניעים כלכליים הועלתה על ידי בא כוח התובעים בדיון, כטעון.

לפיכך אף צד לא ביסס את הסיבה להפסקת המכירה בראיות מכלי ראשון הגם שלפחות הנתבע היה יכול לעשות כן בהעדת עד שהיה קשור למערך הביטחוני.

לגבי מספר השעות שבוצעה המכירה בפועל – התובעים העידו על כ- 3 שעות בוקר שאינן שעות עמוסות קונים. התובע 1 לא היה במקום. עדי הנתבע העידו כי הבקשה להפסקה ופינוי המקום הייתה בשעות הצהריים, 13:00 או 14:00. התובעת מס' 2 שהייתה במקום לא הסכימה עם ההוראה ובדין ודברים היא לבסוף יצאה לשטח מחוץ למתנ"ס הצמוד אליו והמשיכה למכור עד סמוך לשעה 16:00.

לאחר ששמעתי את העדים אני מאמינה לעדות מטעם הנתבע כי התובעת מס' 2 לא קיבלה את הבקשה לפנות את המקום בהזדמנות הראשונה שהיא התבקשה ורק אחרי שהם החלו בהליכים יזומים של פירוק היא העבירה את הסחורה לרחבה בכניסה למתנ"ס. לפי גרסת התביעה היא עמדה בחוץ כחמש שעות עם קרטונים , עד שהגיע התובע מס' 1.

בא כוח הנתבע טען כי ההסכם שנחתם בין הצדדים כלל תנאי מכללא מתוך מידע נתון שאותו זמן הייתה תקופת לחימה בדרום הארץ שכללה גם ירי טילים בין היתר על העיר נתיבות. על כן יש לקרוא לתוך ההסכם את התנאי כי במצב חירום העסקה מתבטלת ללא פיצוי של הנפגע.

בהמשך טיעוניו, מפנה בא כוח הנתבע להוראות סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 בטענה כי המתנ"ס לא צפה מראש ולא היה יכול לצפות מראש את מצב החירום ולא היה בידי הנתבע למנוע את הסיבה להפסקת יום המכירה. טענה זו אינה מתיישבת עם הגרסה בסיכומים כי החוזה נחתם בעת לחימה באזור הדרום ונפילת טילים גם באזור נתיבות.

טענה נוספת היא להעדר עילת תביעה של התובע מס' 1 שהוא בעלים של מוצרי הטקסטיל, בעל העסק, ובן זוג לחיים ושותף עסקי עם התובעת מס' 2. מעדות התובע מס' 1 עולה כי הוא העוסק המורשה במע"מ, לכן הוא הנושא בהפסד.

כמו כן נטען להפרת החוזה כי לא שולמו דמי השכירות המוסכמים (500 ₪). על כך העידו התובעים כי מראש הסכום נדחה בהסכמה לסוף היום. אין מחלוקת כי את הסכום היה צריך לשלם.

נטען כנגד הנזק וכנגד הסכום שנתבע כצפי פדיון צפוי. על כך הושב כי זה הפדיון של ימי מכירה אחרים בנתיבות תוך הדגשה כי עיקר הפדיון הוא בשעות הערב .

באשר לנזק גוף שנטען ופגיעה במוניטין ושם טוב – הטיעונים לנזק גוף כעילה לפיצוי בראש נזק זה לא הוכחו ולא הוצגו ראיות מעבר לעובדה שהתובעת מס' 2 התעלפה כעבור יומיים והוזמן אמבולנס. כי לא הוגשה חוות דעת רפואית (תקנה 127 לתקסד"א). לגבי הפגיעה במוניטין ושם טוב - גם לא הובאו ראיות להוכחות הטענה לפגיעה בשם טוב ומוניטין.

אי תשלום דמי השכירות אינו מבטל את החוזה, והנתבע אפשר תשלום בסוף היום. לכן הנתבע ויתר על קבלת דמי שכירות מראש. הנתבע טען לקיזוז הסכום מכל סכום שיפסק.

התביעה לפדיון צפוי אלו לא בוטל יום המכירות –

התובעים טוענים כי בימי מכירה קודמים בנתיבות הם מכרו בשווי של 8,381 ₪ ו- 8,949 ₪ ואילו ביום שבוטל המכירה עמדה רק על 1,040 ₪. האסמכתאות לפדיון בימי מכירה קודמים הם רישום בדף נייר של סכום. הפדיון בימי מכירה קודמים לא הוכח – כי לא הוגשו חשבוניות מס בגין העסקאות, לא הוגשו קבלות; לא ניתן מהרישום ללמוד האם המדובר בסכומים עם או בלי מע"מ, ברוטו או נטו. לא הוגשו תעודות משלוח או אסמכתאות אחרות לכמות הסחורה שהובאה למכירה ביום נשוא התיק. לא ניתן הסבר לחסר בראיות ממקור ראשון הגם שהתובע מס' 1 העיד כי הוא עוסק מורשה. לא הוגשה חוות דעת רואה חשבון לממוצע של יום מכירות באזור נתיבות בימי מכירה קודמים.

בנסיבות אלה חל הכלל כי יתכן ואי המצאת הראיות הטובות ביותר הוא בגלל שהם לרעת הצד שנמנע מהצגת הראיות [ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736 (1980)].

כנגד הטענה כי הסיבה להפסד היה הפסקה של המכירה לפני שעות השיא ניתן גם להשיב כי ההתראה הביטחונית,שזו הגרסה של הנתבע, היא אולי הסיבה לכשל יום זה מבחינת מכירות .

מכל הטעמים הללו במצטבר אינני מקבלת את התביעה להפסד שווי פדיון בהסתמך על הרישומים על הכנסות בימים קודמים ועדות בעל פה של התובעים.